אנקדוטות והתפתחות המשפט הבינלאומי – חלק I: על הסיפור שמאחורי פרשת האלבמה



רשימה זו היא חלק ממאמר שעתיד לראות אור בכתב העת משפט ועסקים תחת הכותרת "אנקדוטות והתפתחות המשפט הבינלאומי: על הסיפורים שמאחורי פרשות האלבמה והקרוליין" משפט ועסקים כה – כרך לזכרו של נתן לרנר (צפוי להתפרסם 2020)

מאחורי התפתחות המשפט הבינלאומי מסתתרים סיפורים מרתקים, לעתים אף מוזרים. חלקם אינם ידועים וחלקם אינם ידועים מספיק, לטעמי. כמובן, מאחורי כל התפתחות משפטית קיימים סיפורים אנושיים מעניינים אך נדמה כי סיפורים אלו חשובים במיוחד בכל הנוגע להתפתחות המשפט הבינלאומי שכן בניגוד לרוב מקורות המשפט המדינתי, אחד מהמקורות העיקריים של המשפט הבינלאומי הוא מנהג המבוסס על התנהגות עקיבה של מדינות מתוך תחושת מחויבות משפטית. התנהגות של מדינות יוצרת משפט. לכן, אירועים והתרחשויות שהובילו להתנהגות מסוימת יכולים להיות מעניינים במיוחד.


בשתי הרשימות הבאות אבקש להאיר זרקור על שני סיפורים מרתקים – אולי אף ביזאריים – מאחורי שתי התפתחויות דרמטיות של המשפט הבינלאומי, הנוגעות למקרה האלבמה ומקרה הקרוליין, שני מקרים שעיצבו את המשפט הבינלאומי, כפי שאנו מכירים אותו כיום. מטרת הרשימה להראות כיצד התפתחויות דרמטיות של המשפט הבינלאומי, שלמעשה שינו את פני ההיסטוריה, התרחשו באופן כמעט אנקדוטאלי.


בריחת האלבמה


אחת הזוויות המעניינות והחשובות ביותר של מלחמת האזרחים האמריקאית הייתה המאבק הימי של הקונפדרציה האמריקאית במשלוחים הימיים של הממשל הפדראלי. בריטניה הכריזה על עצמה כמדינה ניטרלית במלחמה זו ולכן הייתה חייבת למנוע שימוש בטריטוריה שלה כבסיס מבצעים או כנקודת יציאה של משלחת עוינת. הדיון העיקרי עסק בשאלה השנויה במחלוקת האם מדינה ניטראלית יכולה לאשר בנייה בתוך הטריטוריה שלה של ספינה בלתי חמושה אך שמותאמת לשימוש מלחמתי ושתוכננה לשמש, אחרי ציודה וחימושה, ככלי נגד ספינות סחר של מדינה שהמדינה הניטראלית הייתה עמה ביחסי שלום. בהוראת הקונפדרציה שש ספינות כאלו ניבנו בשטחה של בריטניה במהלך מלחמת האזרחים. זה סיפורה של הספינה אלבמה שהייתה למעשה כלי השיט שגבה את המחיר הגבוה ביותר לספינות הצפון, ושהייתה מצויה בלב המחלוקת.


האלבמה נבנתה ליד ליברפול, וכדי לעמוד בהוראות החוק הפנימי בבריטניה שליחי הקונפדרציה הקפידו כי ציוד הספינה (שנודעה אז תחת השם 'מספר 290') וחימושה יהיה מחוץ למים הטריטוריאליים של בריטניה. החל מאוקטובר 1861, נודע לתומאס דאדלי, הקונסול של ארצות הברית בליברפול, דבר החשדות בעניין ה-290, שמאז ריכז את המאמצים לעצור את האלבמה, בעיקר תוך ניסיונות לשכנע את הממשלה הבריטית להפעיל את החוק נגד הספינות הנבנות עברו מדינות הדרום, אך זו התעקשה שאינה יכולה לפעול בלי שיוצגו בפניה ראיות קבילות משפטית. דאדלי החלה לאסוף מידע ובאפריל 1862, דיווח למחלקת המדינה ולשגריר האמריקאי בלונדון, צ'ארלס אדאמס, על הספינה עם חשדותיו כי זו מיועדת למדינות הקונפדרציה.


ביום ה-15 במאי 1862, הושקה ה-290 ויצאה מהמספנה. במטרה לטשטש את יעדה או לכל הפחות להשקיט את החשד שהתעורר היא כונתה בשם אנריקה. השם ההיספני ניתן ל-290 במטרה להעניק מסתוריות וכדי לנסות לגרום לסביבה לחשוב שיעד הספינה הוא ממשלת ספרד או חברה פרטית בספרד. בעת השקתה, היה כבר בידי דאדלי תיאור נרחב על הספינה אך עצם זה שמדובר בספינה של הקונפדרציה היה מבוסס בעיקר על השערות וראיות מעורפלות למדי מפי השמועה. חודש מאוחר יותר, באמצע יוני, ה-290 נצפתה יוצאת לשיט מבחן, אך בעוד שהאבטחה סביב הספינה היתה נוקשה והמידע אודותיה המשיך לזרום, עדיין לא היו ראיות שיכלו להוכיח שהיא מיועדת למדינות דרום. מספר ימים מאוחר יותר, ביום 21 ביוני, אחרי שסבר שיש בפניו כבר מספיק ראיות, שלח דאדלי מכתב רשמי לשגריר אדמס ובו תיאר כי ה-290 מיועדת להיות ספינת מלחמה, כי השמועות הן שהיא נבנית לטובת מדינות הקונפדרציה, והרחיב אודות החשאיות והאבטחה סביב בנייתה. אדאמס העביר את המכתב לשר החוץ הבריטי, לורד ג'ון ראסל ביום 23 ביוני עם בקשה לעצור את פרויקט הבניה של הספינה. ראסל, שר החוץ, העביר את ההתכתבות ביום 25 ביוני ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה כקציני המשפט של הכתר לחוות דעתם המשפטית. קצין המשפט השלישי של הכתר – פרקליט המלכה לא נכלל בהתכתבות זו (אשוב לחשיבות השמטה זו בהמשך).


ביום 30 ביוני המשפטנים חיוו דעתם כי אם הטענות נכונות, ניתן לעצור את הספינה אולם הממשלה לא יכולה לפעול בהיעדר ראיות בדבר נכונותם של האישומים שיעמדו בבית משפט. לורד ראסל הפנה את חוות הדעת לנציבות המכס שהודיעו בתגובה שאינם יכולים להשיג מידע מהימן, וכן שלח אותה לאדמס בצירוף הצעה שדאדלי ישיג את הראיות, וכך אדמס הנחה את הקונסול האמריקאי. כאשר דאדלי העביר את המידע שהיה ברשותו לנציג המכס בליברפול המידע נדחה כעדות שמיעה בלבד. דאדלי העביר את המידע שברשותו לנציבות המכס בלונדון שסברו כי המידע על-פניו אינו עומד בנטל, וכך השיבו לדאדלי ביום 15 ביולי. ביום 21 ביולי, דאדלי הופיע בפני נציג המכס יחד עם עורך-דינו סקוורי וחמישה עדים, הגיש תצהירים חתומים וביקש את תפיסת הספינה 290. הנציג העביר את המסמכים לנציבות המכס בלונדון, ששוב סברו כי החומר אינו מספיק לשם פעולה. תצהירים אלו כללו הצהרות בשבועה של ימאים שגויסו על ידי סוכן הקונפדרציה הראשי באנגליה כאנשי צוות עבור ה-290 אך עזבו את עבודתם, לפיהן היה ידוע לכל אלו על הספינה שזו מיועדת להיות ספינת מלחמה בשירות הקונפדרציה. הימאים סיפרו שקפטן בולוך הגיע לעיתים קרובות לסיפון לפקח על העבודה. אחד מהספנים נשבע שקברניט הספינה, מתיו בוטצ'ר, אמר לו שמדובר בספינת מלחמה של הקונפדרציה.


ביום 22 ביולי, אדמס שלח את התצהירים ללורד ראסל. ביום 23 ביולי, עורך-דינו של דאדלי שלח לנציבות בלונדון שני תצהירים דומים בצירוף חוות דעת של פרקליט בכיר, רוברט קולייר שמונה שנה לאחר מכן לתובע הכללי (ולאחר מכן ליועץ משפטי לממשלה ולשופט), לפיה התצהירים מצביעים על הפרה של החוק הבריטי, ושיהיה זה מוצדק שנציג המכס יתפוס את הספינה וכי זו אף חובתו. הנציבות לא התשכנעה מחוות דעת זו וסברה כי עדיין אין ראיות מספיקות. לורד ראסל ביקש אז שהמסמכים יועברו לקציני המשפט באופן מיידי לחוות דעתם, ואכן המסמכים הגיעו ליעדם עוד בערב של אותו היום, ה-23 ליולי. לפי סדר הקדימות, המסמכים נשלחו תחילה אל פרקליט המלכה הארדינג (שהפעם נכלל בהתכתבות). ביום ה-26 ביולי, כתב דאדלי שוב למכס בבקשה לקבל החלטה אך זו לא ניתנה. בינתיים, בלשיו של דאדלי גילו שהספינה עתידה לעזוב באופן מיידי, ביום שני, 28 ביולי. על בסיס זה, עורך דינו של דאדלי פנה שוב לנציבות המכס בציינו כי יש להם יסוד להאמין שה-290 תעזוב ביום המחרת.


כצפוי, ביום 28 ביולי, עזבה ה-290 את המזח ועגנה בליברפול. למחרת, בבוקר ה-29 ליולי, יצאה ה-290 לשיט נסיון בנהר המרסי כאשר היא אינה חמושה, עם צוות אזרחי ותחת פיקודו של קפטן מסחרי. בשביל לקיים את ההצגה כולה, על הספינה נתלו דגלים רבים, עובדי לאיירד היו על סיפונה ומספר אורחים, גברים ונשים, שהורדו מאוחר יותר ליד מפרץ ליברפול. היה זה שיט ניסיון רק למראית עין. ה-290 יצאה לדרכה ומעולם לא שבה לליברפול אלא המשיכה ועגנה ליד מפרץ מולפרה, ליד החוף הצפוני של וויילס.


ביום יציאתה מליברפול של ה-290, ה-29 ביולי, נחתם דו"ח קציני המשפט רק על ידי היועץ המשפטי לממשלה, ויליאם את'רטון ועל ידי פרקליט המדינה, ראונדל פאלמר, בלא חתימתו של פרקליט המלכה, סר ג'ון הארדינג, אליו נשלחו המסמכים תחילה. באותו הבוקר, קיבל לורד ראסל את הדו"ח המשפטי שמייעץ לתפוס את הספינה 290, והורה לנציג המכס בליברפול לתופסה באופן מידי. ההוראה הגיע למשרד האוצר ביום 30 ביולי והועברה בטלגרף לנציבות המכס בליברפול ובקורק רק בשעות אחר-הצהריים של ה-31 ביולי, אולם זה כבר היה מאוחר מדי.


בשעות הבוקר מוקדמות של ה-31 לחודש, יצאה ה-290 מהמים הבריטיים לכיוון מפרץ פראייה באי טרסיירה שבאיים האַזוֹרִיים כשאינה חמושה. ה-209 הגיעה למקום המפגש ביום 20 באוגוסט ונפגשה שם עם שתי ספינות אחרות, שגם כן הגיעו מאנגליה, שסיפקו לה צוות, רובים ותחמושת. חימושה הסתיים ביום 23 לאוגוסט. אחרי שחומשה, שטו הספינות אל מחוץ לשטח השיפוט של פורטוגל. קפטן סמס, קצין בצי הימי של הקונפדרציה, הכריז על עצמו כמפקד הספינה ושינה את שמה לאלבמה. דגלי אנגליה הורדו ובמקומם הונפו גדלי הקונפדרציה. לאחר מכן נאם סמס נאום קצר בו שחרר את אנשי הספינה מהסעיפים עליהם חתמו בליברפול ודחק בהם להתגייס לצי הקונפדרציה. כשמונים אנשים חתמו. אלו שלא הסכימו להתגייס עלו יחד עם בולוך ובוטצ'ר לסיפון ספינת הבהאמה בחזרה לליברפול, ואילו האלבמה היתה מוכנה לצאת למסע ההרס הלוחמתי והמפורסם שלה.


במשך שנתיים בהן היתה פעילה, גרמה האלבמה לספינות הצפוניות נזקים כבדים. ספינת האלבמה שקעה למצולות ביום 19 ביוני 1864 אחרי קרב עם ה- USS Kearsarge. יאכטה בריטית פרטית שצפתה בקרב בין הספינות העלתה לסיפונה ניצולים, בניהם קפטן סמס והעבירה אותם לאנגליה, כך למעשה מנעה את תפיסתם כשוויי מלחמה. יש הסבורים שהצלת מפקד השייך לקונפדרציה העצים את הזעם של מדינות הצפון והוסיף למחלוקת בעניין האלבמה.


בוררות האלבמה


בסיום מלחמת האזרחים, ארצות הברית טענה לפיצויי נזק מבריטניה עבור ההפסדים שגרמה האלבמה וספינות כמוה שנבנו באנגליה. במשך מספר שנים התקיים משא ומתן אך הצדדים לא הצליחו להגיע לפשרה. באוגוסט 1865, בתום מלחמת האזרחים, סירבה ממשלת בריטניה להצעה לבוררות בטענה שבדיקת נאותות של הממשלה ופרשנות הדין הפנימי של המדינה קשור בכבוד הממשלה וענייני פנים שלא יכולים להיות נדונים בבוררות. רק בשנת 1866, עם עליית השמרנים לשלטון, נענתה בריטניה לענות לשאלות בנוגע לאלבמה. אחרי שנים נוספות של משא ומתן, הציעה הממשלה הבריטית לשלוח משלחת מטעמה לוושינגטון שם יתנהל משא ומתן במטרה להגיע להסכם בנושא בוררות – הצעתם התקבלה. לבסוף, בעקבות הדיונים, ביום 8 במאי 1871, חתמו הצדדים על אמנת וושינגטון במטרה ליישב את הסכסוך על-ידי בוררות שתנוהל על-ידי חמישה בוררים מבריטניה, ארצות הברית, ברזיל, איטליה ושוויץ, לבחירת המדינות. ג'ון בסט מור מתאר את אמנת וושינגטון כאמנת הבוררות הטובה ביותר שראה העולם.


כך, למשל, פיתחה האמנה שהקימה את טריבונל הבוררות את דיני הניטרליות, המוכרים מאז כ"שלושת כללי וושינגטון". הבוררים נפגשו בג'נבה ב-1871 ונפגשו שם לשלושים ושתיים ישיבות. בהחלטה מיום 14 בספטמבר 1872, קבע טריבונאל הבוררות כי היתר חופשי לספינה לעגון בנמל המדינה, להצטייד ולהתחמש מהווה הפרה של חובת הנייטרליות, וכי היעדר אמצעים משפטיים פנימיים לאסור פעילות זו אינם מצדיקים את הפרת החובה האמורה. ביחס לספינה האלבמה, כל הבוררים פסקו פה אחד כי בריטניה הפרה את חובות הנייטראליות. לפיכך, וביחס לספינות אחרות בהן דנו, קבע הטריבונל כי בריטניה הפרה את מחויבותיה ופסק לטובת ארצות הברית סכום בדיוני (באותם ימים) של $15,500,000.


מקרה האלבמה הוא אחד מפסקי הבוררות הידועים ביותר במשפט הבינלאומי. חשיבות בוררות האלבמה להתפתחות המשפט הבינלאומי אינה רק בפיתוח עקרונות בדבר נייטרליות של מדינה אלא בעיקר בפיתוח מנגנון הבוררות ליישוב סכסוכים בדרכי שלום. פסק בוררות זה היווה נקודת מפנה בהיסטוריה של בוררות בינלאומי שכן יסד את שיטת בוררות על-ידי צד שלישי המורכב, לרוב, ממשפטנים המומחים במשפט בינלאומי. נקודת המפנה הבאה בהיסטוריה של בוררויות היתה ועידת השלום הראשונה בהאג משנת 1899. ובוררות האלבמה נחשבת כהצלחה מסחררת שהובילה לסדרה של יישוב סכסוכים בדרכי שלום בשנים לאחר מכן. בשלושת העשורים שאחרי החלטת האלבמה, כמעט מאה תיקים הוגשו לבוררות בינלאומית. הצלחת האלבמה היוותה גם השראה למדינות שלקחו חלק בויעדת השלום בהאג במטרה למציאת דרכים להפחתת סכסוכים מזוינים באירופה ולאימוץ אמנה ליישוב סכסוכים בה בוררות שיחקה תפקיד משמעותי. התרומה המשמעותית ביותר של האלבמה אפוא היא ביצירת מנגנון לישוב סכסוכים בדרכי שלום. אכן, רבים מאמינים שתביעת האלבמה והציות הבריטי לפסק הבוררות מנעו מלחמה בין שתי המדינות. כפי שראש ממשלת בריטניה בעבר, וויליאם גלאדסטון הכריז בפני ה- House of Commons ביום 15 ביוני 1880 ביחס לפיצויים האדירים שממשלתו נדרשה לשלם:


“I regard the fine imposed on this country as dust in the balance compared with the moral value of the example set when two great nations... went in peace and concord before a judicial tribunal rather than resort to the arbitrament of the sword.”

במחקרו על ההיסטוריה של בוררות בינלאומית, הנרי פרייזר מכנה את בוררות האלבמה:

“one of the most important of all history, forming a landmark in the evolution of international peace” .


לבסוף, תרומה נוספת של האלבמה להתפתחות המשפט הבינלאומי נוגעת ליחס שבין המשפט הבינלאומי למשפט המדינתי. התפיסה הבסיסית הרווחת כיום הנוגעת לאחריות מדינה, היא שמדינה חבה באחריות בינלאומית כלפי פעולה אסורה במישור הבינלאומי גם אם פעולה כאמור נחשבת חוקית בדיני המדינה הפנימיים. מקורה של תפיסה זו בבוררות אלבמה, בה טענת בריטניה כי לא היתה חקיקה שתמנע את ציודן של ספינות מסחר בנמלים בריטים או שתאסור את עזיבתן מהנמל כדי להצטרף לקונפדרציה, לא התקבלה כטענת הגנה. היעדר קיומו של דין פנימי שאפשר את עצירת הספינות היה חסר משמעות שכן הדין הבינלאומי חייב את בריטניה לעשות כן. בצדק אפוא, האלבמה מתוארת בספרות כפסק בוררות שתרם תרומה משמעותית להתפתחות המשפט הבינלאומי.


הסיפור המוזר של סר ג'ון הארדינג


אחרי שעמדתי על נסיבות תקרית האלבמה וחשיבות הבוררות להתפתחות המשפט הבינלאומי, ברצוני להציג סיפור מוזר שעומד בבסיס התקרית ושהיה, ככל הנראה, מרכיב משמעותי בדרך שבה תקרית האלבמה התפתחה.


השאלה המרכזית היא כמובן איך הצליחה האלבמה לעזוב את הנמל הבריטי? ומדוע הממשלה הבריטית לא התערבה ומנעה את יציאת האוניה? מהשתלשלות העניינים נראה שהממשלה המתינה לחוות דעת משפטית של קציני המשפט. העיכוב במענה ובדרישה לעצור את הספינה היה נקודה מרכזית בהקשר האלבמה, שהופיעה גם בפסק הבוררות עצמו.


השאלה היסודית היא, מה קרה בין ה-23 ליולי – המועד בו המסמכים נשלחו על-ידי משרד החוץ וה-29 ליולי, היום בו קיבל לורד ראסל את חוות הדעת המשפטית שמייעצת לתפוס את הספינה 290 באופן מידי?


חוקר ההיסטוריה של המשפט הבינלאומי, מונטגו ברנרד כותב שהעיכוב בהוראה לתפוס את האלבמה נבע בראש ובראשונה מחוסר ודאות באשר לדין החל, ושנית מספקות ביחס לשאלה אם הראיות מספיקות. אך גם ברנרד מציין שככל הנראה הדוח הגיע יום או יומיים מוקדם יותר מהמועד בו התקבל, ומזכיר ראיון עם לורד ראסל שמציין כי העיכוב בהחלטה בדבר המקרה נגרם באופן בלתי צפוי בעקבות מחלה של פרקליט המלכה סר הארדינג שלא אפשרה לו לעבוד. ברנרד מציין שהיה זה ידוע שסר הארדינג – אליו המקרה אמור היה להגיע תחילה בהתאם לפרקטיקה הנהוגה באותה העת – סבל באותה העת מהתקפה של מחלת נפש, ממנה מעולם לא הבריא לחלוטין, מה שגרם לעיכוב.


בעוד שקיימת כתיבה בדבר הגורמים והסיבות לעיכוב הדו"ח, נדמה שרב הנסתר על הגלוי. אחד ההסברים המפורטים ביותר שניתנו הוא זה של סר ראונדל פאלמר, פרקליט המדינה עצמו בזמן האלבמה והיועץ לממשלה הבריטית בזמן הבוררות בז'נבה. בכתבי זיכרונותיו, מספר פאלמר שראה לראשונה את מסמכי האלבמה ביום שני 28 ביולי, בפגישה עם את'רטון, היועץ המשפטי לממשלה. באותה הישיבה, אחרי שבחנו את המסמכים, הסכימו מיד עם עמדתו של קולייר והמליצו לתפוס את הספינה במיידית. הדו"ח שלהם הגיע ללורד ראסל בבוקר למחרת, ביום ה-29 ביולי. המועד בו המסמכים הגיעו לידיו של את'רטון אינו ידוע, אולם פאלמר ציין בזכרונותיו כי הוא משוכנע כי אילו אלו היו מגיעים לידיו של את'רטון קודם לכן, הוא בוודאי היה מטפל בהם ללא דיחוי. יתכן, פאלמר סבר, שהמסמכים הגיעו ללשכת היועץ המשפטי לממשלה ב-26 ליולי - יום שבת אחר הצהריים לאחר סיום שעות העבודה, מה שמסביר את העיכוב עד ליום שני ה-28 לחודש. אך סברה זו אינה מניחה את הדעת באשר לעיכוב שבין ה-23 ליולי ועד ה-26 לאותו החודש.


וכאן מגיע סיפורו של סר ג'ון הארדינג. ביום ה-31 ליולי, לורד ראסל אמר לשגריר אדמס שעיכוב מסוים נגרם כתוצאה ממצבו הבריאותי של סר הרדינג. רק בקיץ 1869, כשהאלבמה עלתה לכותרות בעקבות המשא ומתן ליישוב הסכסוך, החלו להתעניין בנסיבות העיכוב. סר את'רטון וסר הארדינג ואלו הקרובים אליהם, שיכלו להאיר אודות נסיבות הארוע, כבר לא היו בין החיים, ואילו זכרונו של לורד ראסל כבר לא היה טוב. הוא פנה למזכיריו מאותו התקופה כדי שיזכירו לו את המאורעות. אחד מהם, מר. האמונד, כתב בתגובה:


“The Foreign Office could not divine that poor Harding was mad, even if they had known that he was ill, which they hardly could do. … the papers may be presumed to have gone first to Harding’s chambers; whos clerk ought to have sent them on at once to the Attorney-General, when he learnt that his own master was incapacitated from business.”


עוזר אחר, מר לאיירד סיפר לפאלמר שנים מאוחר יותר (1888), שהוא זוכר שהמסמכים הושארו בלשכתו או בביתו של ג'ון הארדינג; עיכוב זה הביאה לפניה בדבר המסמכים, פניה שבזכותה המסמכים נמצאו ונשלחו שבזכותה המסמכים הועברו לאת'רטון .


בספרו, פאלמר מתאר סיפור שכתב הסופר תומאס מוזלי, חבר כיתתו של הארדינג, בספרו Reminiscences משנת 1882, ולפיו מוזלי פגש בהארדינג ברחובות לונדון וסיפר לו ש"הממשלה מתלוננת שהוא (הארדינג) לא מעביר להם חוות דעת" בנוגע לספינה האמורה, ושהארדינג השיב ש"הממשלה לא שלחה אלי את המקרה" ושדווקא הוא זה שהמתין למסמכים מאוחר ביום שבת, ורק כששב למשרדו מביתו בכפר ביום שני ראה את חבילת המסמכים אילו שהמתינה לו, ככל הנראה מערב שבת, אף בלי מכתב נלווה. על כך העיר מוזלי בציניות, "איזה מינהל בריטי טיפוסי!". פאלמר דוחה את הסיפור אותו הוא מכנה "פרי יציר דמיונו של מוזלי" או שמוזלי פשוט "האמין לדבריו של אדם שאינו בריא בנפשו". פאלמר מספר שחוות הדעת האחרונה שנחתמה על-ידי הארדינג היתה ביום 30 ביוני, אותו היום בו פאלמר עצמו ואת'רטון חיוו את דעתם על המקרה; ושהארדינג היה מצטרף לעמדתם או נותן חוות דעת אחרת לו הבקשה היתה מופנית גם אליו (הזכרתי מוקדם יותר שהארדינג נשמט מפנייה זו). מאז, מתאר פאלמר, הארדינג למעשה נעדר מלשכתו מהלך מרבית אם לא כל חודש יולי 1862, ולא הופיע בארועים פרטיים או ציבורים. הוא לא יכול היה להיות בלשכתו או בבית משפט, מוסיף פאלמר, בשבת של ה-26 ליולי או יום שני ה-28 ביולי, שכן הוא היה אז ובמשך כמה ימים קודם לכן, מטופל כחולה נפש ללא צפי החלמה. לו היה שפוי ומצא ביום 28 לחודש ערימת מכתבים בלשכתו, כפי שמוזלי מתאר, ההיוועצות עם קציני המשפט אודותם היתה בזמן ובמקום שהוא ייקבע; והוא היה הראשון שיחתום על הדו"ח. זה בלתי אפשרי, מסכם פאלמר, שמוזלי פגש ושוחח עם הארדינג, כאדם שפוי, אחרי בריחת האלבמה. פאלמר מציין שבריאותו של הארדינג "נשברה" בקיץ 1862 ושהוא הוחלף, ב-14 באוגוסט אותה שנה, על-ידי סר רוברט פיליפמור. לדעת פאלמר, מופרכת גם טענת מוזלי ששרי הממלכה דווקא שמחו כשהם שמעו ועל בריחתה של האלבמה ודווקא הם אלו שגרמו לשגעונו של הארדינג המסכן, ולא הוא זה שעיכב אותם. מעולם, מספר פאלמר, לא שמעתי מאיש משרי המלכה באותה העת דבר פרט לצער שההוראות בדבר עצירת האלבמה נשלחו כה מאוחר.


בספרו על ההיסטוריה של בוררות בינלאומית משנת 1898, ג'ון מור מציג שני תיאורים אחרים לתקרית. הראשונה, בדיון ב- House of Commons בהתקיים בשנת 1893, טען סר הנרי ג'יימס שבשעה קריטית, הארדינג היה “reposing on the banks of the River Wye”, ושלח את חוות דעתו ללונדון בעטיפת נייר חומה. סוכן של הקונפדרציה עקב אחר חבילה זו, למד את תוכנה טרם הגעתה ללונדון ובכך הצליחה האלבמה לברוח. מאוחר יותר, ג'יימס קיבל את הסברו של פאלמר במכתב לטיימס, שסיפור זה מפוקפק, אך למרות זאת, טען שברור כי העיכוב אפשר את בריחת האלבמה. אכן, נראה כי יש ביסוס לעמדה שלסוכני הפדרציה היה מידע בדבר האפשרות שהספינה 290 עומדת להיתפס ושזה זירז את יציאתה (בולוך עצמו הכחיש טענות שפקידים בריטים יידעו אותו בדבר ההשתלטות הצפויה, אך הוסיף שידע על ההידברות בין ארצות הברית ובריטניה לגבי הספינה).


התיאור השני בספרו של מור מעורר שאלות רבות עוד יותר. לפי תיאור זה, מגזין הטיימס פרסם התכתבות (מיום 29 במרץ 1893) בה ד"ר הנרי מארשל מספר סיפור ששמע מפיו של חברו סר פיטסרוי קלי המנוח, שהיה פרקליט המדינה בשנים 1845 ו-1852. מארשל כתב שפיטסרוי סיפר לו כיצד הגברת הארדינג “had shown herself a better wife than subject”. לפי גרסה זו, ג'ון הארדינג ואשתו הגב' הארדינג שהו בביתם ברוקפילד, על גדות ה-Wye, ליד מונמאונט כאשר הארדינג החל להראות סימנים של איבוד שפיות. אשתו החליטה להסתיר את מצבו ולשמור עליו בסוד מתוך תקווה שיחלים. המסמכים הנוגעים לאלבמה, מציין מארשל, נשלחו לבית הכפר במונמאונט. גברת הארדינג פתחה את המסמכים והצליחה לדחות את התגובה למשך שלושה או ארבעה ימים, עד שהתקשרות שניה ודחופה יותר הגיעה ואילצה אותה לחשוף שבעלה אינו במצב נפשי המאפשר לו להגיב.


פאלמר מפקפק גם בדיוק של סיפור זה שכן לדעתו על אף שאינו מטיל ספק שפיטסרוי אכן סיפר למארשל את הסיפור, לא נמצאה אף התכתבות מגברת הארדינג במשרד החוץ. מהתכתבויות עם לורד ראסל, סר לאיירד ולורד האמונד, אינו מאמין שנתקבל מכתב כאמור והוא סבור כי המסמכים הושגו מביתו הפרטי בלונדון. וכך פאלמר מסכם:


"I can not, of course, take upon myself to say that Sir John Harding may not have been in Monmouthshire during some part of the month of July 1862, over the whole of which his illness may in a greater or less degree have extended… But I have always, since the time in question, understood that he was actually under care for an acute mental disorder at the time when the papers were sent for the law officers’ opinion on the 23d and 26th of July 1862, and I have always believed, and still believe, that he was then in London.”


בין אם העיכוב נגרם כי הארדינג שהה בביתו שבכפר או בביתו שבלונדון, די ברור שעקב נסיבה אישית מצערת, הצליחה ספינת האלבה לברוח, בריחה ששינתה ההיסטוריה. ונסיבות אישיות אלו לא שחררו את חבותה של בריטניה. כפי שג'ון מור מציין ביחס לתקרית האלבמה:


“The curious incident thus discussed is interesting as showing that the escape of the Alabama was, so far as the foreign office was concerned, in a certain sense the result of an accident, but it does not affect the question of the British Government’s liability for the acts of the Alabama”


ההשלכות הבינלאומיות של האלבמה היו דרמטיות, בנזקים, בנפש, וגם בהתפתחות המשפט הבינלאומי. כזכור, חלק מרכזי באחריותה של בריטניה היה בכך שהיתה יכולה למנוע את יציאת האלבמה אך התעכבה בפעולותה. בעוד שקשה לקבוע שעיכוב המסמכים אצל הארדינג היה מכריע, הוא בוודאי היה מרכיב חשוב בעיכוב. מבלי להיכנס לדיונים בדבר היסטוריה חילופית, ניתן לשער שאילו הארדינג היה אדם בריא ולשכתו הייתה מתנהלת כדרך קבע, המסמכים לעצירת האלבמה היו מגיעים בזמן וזו הייתה נכשלת בבריחתה.


האלבמה, עם הנזקים האדירים שגרמה והתחושות שעוררה במדינות הצפון, היתה מקרה הבוררות המשמעותי ביותר. יתכן שאילולא בריחת האלבמה, אמנת וושינגטון 1871 והבוררות בג'נבה כלל לא היו מתקיימים. כל המשפט הבינלאומי היה נראה אז אחרת. במחקרו על האלבמה וג'ון הארדינג, כותב ברונסון מקצ'סני:


“Whatever the truth may have been about the delay caused by Harding's illness, it cannot be denied that this seemingly trivial incident had significant historical consequences”


אכן, הסיפור של ספינת המלחמה האלבמה, מלמד אותנו שאירועים גדולים שעיצבו את ההיסטוריה, מתפתחים בדרכים מסתוריות. הנסיבות המקריות של סר ג'ון הארדינג ומצבו הבריאותי, קנו לו ויש שיאמרו גם לגב' הארדינג, פיסת היסטוריה קטנה המוקדשת עבורם.


ברשימה הבאה אספר את סיפור הקרוליין והאנקדוטה שהביאה לאחת מההתפתחויות המשמעותיות ביותר במשפט הבינלאומי.

210 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

תובענות ייצוגיות וליטיגציה של בעלי עניין (stakeholders): הזמנה לסדר יום תאגידי חדש בישראל

בחודשים האחרונים ניתנו שני פסקי דין דרמטיים בעולם העסקי בישראל. האחד בבית המשפט העליון, בתביעה שהוגשה כנגד חברות ביטוח מהגדולות בישראל, והשני בבית המשפט המחוזי, בתביעה שהוגשה כנגד בית השקעות מהגדולים

שלמוני אמונאי ישראל - שלילת שוחד מעובד ציבור, עשיית עושר ולא במשפט והפרת חיסיון

בעניין מדינת ישראל נ' אבנון קבע בית המשפט העליון, כי שוחד שקיבל עובד ציבור יישלל ממנו ויועבר למדינה, בין אם כסעד על הפרת חובת אמון ובין אם כהשבה בעשיית עושר ולא במשפט. זוהי פסיקה חשובה מבחינה ציבורית