אנקדוטות והתפתחות המשפט הבינלאומי – חלק II: על הסיפור שמאחורי פרשת הקרוליין

עודכן ב: 25 יונ 2020


רשימה זו היא חלק ממאמר שעתיד לראות אור בכתב העת משפט ועסקים תחת הכותרת "אנקדוטות והתפתחות המשפט הבינלאומי: על הסיפורים שמאחורי פרשות האלבמה והקרוליין" משפט ועסקים כה – כרך לזכרו של נתן לרנר (צפוי להתפרסם 2020)

מאחורי התפתחות המשפט הבינלאומי מסתתרים סיפורים מרתקים, לעתים אף מוזרים. ברשימה קודמת, סיפרתי את הסיפור של מקרה האלבמה. ברשימה זו, אספר את הסיפור מאחורי פרשת הקרוליין שעיצבה את השימוש בכח למטרות הגנה עצמית.

פרשת הקרוליין


פרשת הקרוליין היא אולי התקרית המפורסמת ביותר במשפט הבינלאומי והררי ספרות אקדמית נכתבו אודותיה. המדובר במרד נגד השלטון הבריטי בקנדה משנת 1837. ביום 13 בדצמבר 1837, השתלטה קבוצת מורדים, תחת פיקודו של האמריקאי ואן רוסלר על Navy Island בנהר הניאגרה, שהיה בשליטת בריטניה. מאותו היום ועד ה-29 לחודש, החזיקה הקבוצה באי וביצעה התקפות חוזרות ונשנות בחופי קנדה ועל אוניות בריטיות שחלפו ליד האי. ביום 29 לדצמבר, בוצעו שתי תקריות ירי של חימוש כבד מהחוף האמריקני, סמוך לפורט שלוסר, על סירה בריטית. באותו היום, ספינת הקרוליין (שהיתה בבעלות בריטית) שטה פעמיים במורד הנהר מבאפולו ל-Navy Island כדי לפרוק שם אנשים, נשק וציוד. בנסיבות אלו, קולונל מקנאב, שפיקד על הכוחות הבריטים באזור, סבר שהשמדת הקרוליין תשרת מטרה כפולה של מניעת תגבורת, חימוש והצטיידות עתידיים של הכוחות באי, וכן שלילה מכוחות המורדים גישה ליבשת הקנדית. וכך היה, בליל 29 בדצמבר. בעודה עוגנת בפורט שלוסר, עלו על סיפונה של הקרוליין כ-70 חיילים בריטים חמושים ברובי מוסקט וחרבות קטלס, תחת פיקודו של קפטן דרו. המורדים, שחששו לחייהם, נטשו את הספינה בלי התנגדות. מיד אחרי שהשתלטו על הספינה, הכוחות הבריטים הציתו אותה, שחררו אותה מן המעגן, גררו אותה במורד הנהר ונתנו לה להיסחף אל מעבר למפלי הניאגרה. בעוד שעשרים מתוך שלושים ושלושה אנשי צוות ששהו באותו הזמן על הקרוליין היו נעדרים, התברר מאוחר יותר כי ככל הנראה שני אנשים איבדו את חייהם התקרית: עמוס דארפי ונער סיפון שהיה ידוע בשם 'בילי הקטן', שנורה בזמן שניסה להימלט מהאוניה.


התקרית עוררה חלופת מכתבים בין האמריקאים לבריטים. מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון פורסיית דרש פיצוי, אולם בתגובה, השר הבריטי בוושינגטון הנרי פוקס טען במכתב מיום 6 בפברואר 1838 כי מדובר בפעולה של הגנה עצמית. האירוע נשכח מעט עד התפתחות מוזרה למדי שהחזירה את תקרית הקרולין לכותרות.

משפטו של אלכסנדר מקלויד

ביום 12 בנובמבר 1840, נעצר בניו-יורק באשמת רצח ביחס לאירועים שהתרחשו על אוניית הקרוליין סגן שריף קנדי בשם אלכסנדר מקלויד, אחרי שהתפאר בבמסבאה בלויסטון - כנראה תחת השפעה של אלכוהול - ששלוש שנים קודם לכן "חרבו שתתה את דמם של שני אנשים על סיפונה של הקרוליין".


בעת שהמתין למשפטו, פנה מקלויד לרשויות הקנדיות בבקשה שיתערבו למענו בעודו מכחיש כל מעורבות בתקרית הקרוליין. פוקס אכן פנה לפורסית' תוך שהוא מכחיש את מעורבותו של מקלויד בפרשה וביקש לשחררו בעיקר על בסיס העמדה הבריטית שמדובר בסכסוך בין מדינות ואין לערב בו האשמות פליליות נגד יחידים. בתגובה לפנייתו של פוקס, פורסית' השיב שסמכות השיפוט של המדינה היא עצמאית לחלוטין מזו של המשטר הפדראלי והעבירה בה מואשם מקלויד נעשתה בתחומי מדינת ניו-יורק ונגד חוקיה ואזרחיה. מזכיר המדינה האמריקאי שהחליף את פורסיט, דניאל ובסטר, כבר היה קשוב יותר לבריטים ובתגובה מאפריל 1841 לפנייה חוזרת של פוקס מחודש מרץ, קיבל את העמדה שמקלויד לא היה חב באחריות כלשהי להשתתפותו הלכאורית בתקרית הקרוליין והבטיח לבחון את שחרורו, אך דאג להוסיף בזהירות הראויה כי בארצות הברית, כמו באנגליה, אדם המצוי בהליך שיפוטי יוכל להשתחרר רק בהליך שיפוטי ולא על-ידי התערבות ישירה או עקיפה של הרשות המבצעת. ביולי 1841, עורכי דינו של מקלויד עתרו בבקשת הביאס קורפוס בשמו בפני בית המשפט העליון של ניו יורק. בית המשפט העליון קבע כי בתיק של הביאס קורפוס, אין בסמכותו לבחון מעבר לאישום, כי אין בסמכות בית המשפט להורות nolle prosequi (הפסקת התביעה) מיוזמתו; שחסינות מפני העמדה לדין יכולה לנבוע רק ממעשים שהתרחשו במהלך מצב מלחמה אך בעת הפשיטה על קרוליין, בריטניה וארצות הברית לא היו במלחמה; ושסמכות בית המשפט אינה מושעית רק בשל העובדה שהמקרה הפך לנושא של משא ומתן דיפלומטי. בית המשפט קבע שמלויד יעצר עד המשפט, אך שינה את מקום המשפט ממחוז ניאגרה למחוז Oneida.


משפטו של מקלויד נפתח ב-Fifth Circuit Court של מחוז Onieda, בבוקר יום 4 באוקטובר 1841. שנים-עשר המושבעים שנבחרו לכהן במשפט – ובהם רופא, שני סוחרים ותשעה חקלאים – שמעו את הצדדים והעדים: הראשונים העידו אודות בעלות אונית הקרוליין וארועי ה-29 בדצמבר 1837. מספר עדי תביעה נשבעו ששמעו את מקלויד מתרברב על כך שלקח חלק בהובלת הפעולה וששחט "a damned Yankee" (באופן מעניין, כל העדים העידו ששמעו את ההתרברבות בבתי מַרזֵחַ), אולם התביעה לא סיפקה עדות או ראיות לכך שמקלויד היה נוכח בעת ההשתלטות על הקרוליין והריסתה. ההגנה, לעומת זאת, סיפקה למקלויד אליבי לפיו הוא היה במקום אחר בזמן ההתקפה. בסך הכל, המדינה חקרה שלושים וארבעה עדים ואילו ההגנה ארבעה-עשר עדים. חמישה עשר תצהירים הוקראו מטעם ההגנה ושמונה מטעם התביעה. לאחר מספר ימים של דיונים, ביום 11 באוקטובר, יצאו המושבעים לדיון והיוועצות שנמשכו עשרים ושמונה דקות בלבד, שאחריהם שבו כדי למצוא את מקלויד חף מפשע.


יוער, כי ההשלכות של הרשעה והוצאה להורג של מקלויד יכולות היו להיות דרמטיות עבור מערכת היחסים בין המדינות. לורד פאלמרסטון, שר החוץ הבריטי, הזהיר את השגריר האמריקאי בלונדון כי הרשעה והוצאה להורג של מקלויד תוביל למלחמה עוצמתית. גם המושבעים היו מיודעים לכך, ולפני צאתם להתייעצות, הודיעם השופט:


“If you shall believe that this man is guilty of murder, then, fearless of consequences, whatever those consequences may be – though they shall wrap your country in a flame of war – whatever the result, look with a single eye to truth, and a hand firm to duty; look to the God of Justice, and say whether the prisoner be guilty or not. … May the God of all justice and truth preside over your deliberations ”


למזלם הטוב של ארצות הברית, בריטניה, וקנדה – ובמיוחד למזלו הטוב של מקלויד! – המושבעים האמינו שהשתתפותו של מקלויד בפרשה היתה לא יותר מהתפארות בשכרות. אכן, מזל גדול עבורו שבמהלך המשפט: “McLeod sober found an alibi for McLeod drunk”. אין ספק שהתרברבותו השקרית של מקלויד בעודו שיכור לא היתה המעשה הנבון ביותר. או, בלשון מעט פחות נקיה של קתלין בורק, היתה זו “drunken idiocy”.

חילופי המכתבים של ובסטר-אשברטון ונוסחת הקרוליין

בעקבות מעצרו ומשפטו של מקלויד התפתחה סדרת התכתבות נוספת מפורסמת יותר בין דניאל ובסטר ולורד אשברטון, שנשלח בשנת 1841 מבריטניה לוושינגטון כנציג מיוחד, לשם השגת הסדר בסכסוכי הגבולות השונים בין המדינות, במיוחד המחלוקת על הגבול הצפון-מזרחי (שיושבה עם אמנת ובסטר-אשברטון שנחתמה ביום 9 באוגוסט 1842). במסגרת ההתכתבויות, דנו השניים גם בעניין הקרוליין ומעצרו של מקלויד. במכתב הראשון מובסטר לאשברטון, מיום 27 ביולי 1842, כתב ובסטר כי כדי לבסס טענה של הגנה עצמית, על בריטניה להראות כי פעולת ההגנה העצמית היתה לצורך חיוני, מידי ומכריע, שלא הותיר כל אפשרות של בחירה בין אמצעים או שהות להידברות, וכי על השימוש בכח במסגרת הגנה עצמית להיות סביר ומידתי:


“it will be for Her Majesty's Government to show, upon what state of facts, and what rules of national law, the destruction of the "Caroline" is to be defended. It will be for that Government to show a necessity of self-defence, instant, overwhelming, leaving no choice of means, and no moment for deliberation. It will be for it to show, also, that the local authorities of Canada,- even supposing the necessity of the moment authorized them to enter the territories of the United States at all,-did nothing unreasonable or excessive; since the act justified by the necessity of self-defence, must be limited by that necessity, and kept clearly within it..”


לורד אשברטון ענה ביום המחרת, 28 ביולי 1842, עם התנצלות על כך שהפעולה הצבאית חייבה הפרה של הריבונות האמריקאית אך טען שהפעולה היתה מוצדקת ומידתית. ההתכתבות נחתמה עם מכתבו של ובסטר לאשברטון מיום 6 באוגוסט 1842, בו ציין:


“Undoubtedly it is just, that while it is admitted that exceptions growing out of the great law of self-defence do exist, those exceptions should be confined to eases in which the 'necessity of that self-defence is instant, overwhelming, and leaving no choice of means, and no moment for deliberation.' Understanding these principles alike, the difference between the two Governments is only whether the facts in the case of the 'Caroline' make out a case of such necessity for the purpose of self-defence."

כלומר, הושגה הסכמה לעניין העקרון לגבי התנאים לקיום הגנה עצמית אך לא לעניין הנסיבות.


חשיבותה של נוסחה זו, הידועה עד היום בכינוי "נוסחת הקרוליין", היא בכך שהפכה את הצידוק הפוליטי של שימוש בכח לדוקטרינה משפטית המכירה בזכות להגנה עצמית מקדימה בכפוף לדרישות של נחיצות ומידתיות. נוסחה זו שימשה כבסיס לטיעונים משפטיים בדבר 'חוקיות' הפעלת כח עוד מהמאה ה-19 ועד היום. כך, למשל, במשפטי נירנברג מ-1946, הגרמנים ביקשו לטעון שהפלישה הגרמנית לנורבגיה ב-1940 היתה חוקית כי גרמניה פעלה בהגנה עצמית ונאלצה לתקוף את נורבגיה כדי למנוע חדירת אויב. הטריבונל הצבאי הבינלאומי דחה את הטענה ותוך הסתמכות על נוסחת הקרוליין ציין:


“it must be remembered that preventive action in foreign territory is justified only in case of 'an instant and overwhelming necessity of self-defense, leaving no choice of means and no moment for deliberation'.”


אחרי מבצע אנטבה, הרצוג, שגריר ישראל באו"ם, הצדיק את הפעולה הצבאית תוך הפניה לתקרית הקרוליין:


“The right of self-defense is enshrined in international law and in the Charter of the United Nations and can be applied on the basis of the classic formulation, as was done in the well-known Caroline Case, permitting such action where there is a ‘necessity of self-defence, instant, overwhelming, leaving no choice of means and no moment for deliberation’. That was exactly the situation which faced the Government of Israel.”


נוסחת הקרוליין שימשה לעתים גם כטיעון נגד פעולות ישראליות, כאשר בדיוני מועצת הביטחון בדבר ההתקפה הישראלית של הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981, נציגי מספר מדינות התייחסו לנוסחת הקרוליין וטענו שההתקפה לא היתה חוקית כי לא התקיימו תנאי הנחיצות. בתגובה, השגריר הישראלי יהודה בלום טען שנוסחת הקרוליין משנת 1841 כבר אינה מתאימה לאתגרי עידן הנשק הגרעיני:


“We have been reminded here of the Caroline affair. But that incident, as is well known, (...) occurred almost a century and a half ago. It occurred precisely 108 years before Hiroshima. To try and apply it to a nuclear situation in the post- Hiroshima era makes clear the absurdity of the position of those who base themselves upon it. To assert the applicability of the Caroline principles to a State confronted with the threat of nuclear destruction would be an emasculation of that State's inherent and natural right of self-defence.”


נחיצות ומידתיות אף הוזכרו בפסיקותיו של בית הדין הבינלאומי לצדק כתנאי לחוקיות שימוש בכח לשם הגנה עצמית, למשל בפרשת הניקרגואה המפורסמת:


“whether the response to the [armed] attack is lawful depends on observance of the criteria of the necessity and the proportionality of the measures taken in self-defence”


וכך גם בחוות הדעת המייעצת בעניין חוקיות השימוש בנשק גרעיני, ובפרשת פלטפורמות הנפט בין איראן וארצות הברית.


העמדה האקדמית המקובלת כיום היא שתנאים אלו, המבוססים על ההתכתבות בין ובסטר ואשברטון, נחשבים כללים מנהגיים או עקרונות כלליים במשפט הבינלאומי החלים על זכות ההגנה העצמית.


אמנם תנאים אלו אינם מופיעים בסעיף 51 למגילת האו"ם המעגנת את זכות ההגנה העצמית, אולם רבים סבורים כי המלים “Nothing in the present Charter shall impair the inherent right of... self-defense” המופיעות באותו סעיף ("אין בהוראת מגילה זו כדי לפגועה בזכות הטבעית להגנה עצמית, עצמאית או קולקטיבית, שעה שהתקפה מזוינת מתרחשת כנגד מדינה החברה באו"ם..."), מתייחסות לזכות המנהגית להגנה עצמית כפי שחלה בעת ניסוח המגילה. ולכן הזכות המנהגית – כפי שהתפתחה בנוסחת הקרוליין – ממשיכה להתקיים. יתרון החלת הזכות המנהגית על-פני פרשנות טקסטואלית של אמנת האו"ם היא כי הראשונה מאפשרת גם תקיפה מקדימה ולא רק הגנה עצמית בתגובה למתקפה שכבר החלה.


חשוב לציין כי, בדומה לטיעונו של השגריר בלום במועצת הבטחון, בעשורים האחרונים מבחני הקרוליין מעוררים דיונים אקדמים עזים בדבר החלתם בעידן הנוכחי של נשק להשמדה המונית או מול טרוריסטים. אחרים טוענים שגם אם נוסחת הקרוליין חשובה, מבחניה אינם זהים למבחני הנחיצות והמידתיות כפי שהתפתחו והתקבלו במשפט המנהגי. רבים אפוא מבקשים לאתגר את התאמתה של נוסחת הקרוליין לאתגרי הלחימה המודרנית או את היותה שיקוף נאות של המשפט המנהגי (בדרך-כלל בכותרות הכוללת שפה הקשורה לים ולשקיעתה של האוניה: Docking the Caroline, ; Making Waves: Refitting the Caroline Doctrine for the Twenty-First Century ; raising the caroline ; sinking the caroline . בכך חטא גם כותב רשימה זו כשביקש: “Let the Caroline Sink!”).


בין אם אימוץ הדוקטרינה נעשה באופן מדויק ובין אם הנוסחה הוצאה מהקשרה ההיסטורי, ובין אם מבחניה של הנוסחה עודם רלוונטיים לעידן המודרני או שיש לעדכנם, נדמה שאין להפחית מחשיבותה של נוסחת הקרוליין להתפתחות המשפט הבינלאומי (ואף לא ניתן להפריז בה). מעטות התקריות שהשפיעו יותר על התפתחות המשפט הבינלאומי כמו תקרית הקרוליין, המצוטטת, נחקרת ונלמדת עד היום. ויש שיראו את ההתכתבות בין ארצות-הברית ובריטניה כתולדה ישירה של מעצרו של אלכסנדר מקלוייד, שנעצר ככל הנראה רק בעקבות התרברבות שקרית בהיותו שיכור במסבאה. הרבה על לא כלום. אילולא מעצרו של מקלויד, ככל הנראה שתקרית הקרוליין היתה נשכחת. ויתכן שלא היינו זוכים לנוסחת הקרוליין להגנה עצמית במשפט הבינלאומי.


סיכום


בשתי הרשימות שפרסמתי בנושא מסתתרות שתי אנקדוטות מרתקות: היו אלה מחלת-נפש פתאומית של פרקליט המלכה והתרברבות שקרית של אדם שיכור בבר שהביאו לשתי התפתחויות משמעויות של המשפט הבינלאומי.


ויובהר; אין בכוונתי לטעון שאילולי היה נתקף הארדינג במחלת נפש, שלטונות בריטניה היו מצליחים בוודאות לעצור את ספינת האלבמה וכל מנגנון הבוררות ויישוב הסכסוכים בדרכי שלום המוכרים לנו לא היו קיימים או למצער היו נראים אחרת. וגם לא שאילולי התרברב מקלויד בעודו שתוי, לא היתה מתפתחת דוקטרינת ההגנה העצמית במשפט הבינלאומי כפי שזו מוכרת לנו כיום. איני מתיימר לעסוק כאן בהיסטוריה נוגדת-עובדות (counterfactual history), שכן זו מערבת שאלות סבוכות מתחום הפילוסופיה של ההיסטוריה של סיבתיות ותוצאה ומהי המשמעות שמאורע 'גרם' למאורע אחר. מטרת הרשימות צנועה יותר והיא להראות כיצד אירועים גדולים, שעיצבו את המשפט הבינלאומי, התפתחו בדרכים מסתוריות, כמעט אנקדוטליות. שהרי יכולים להיות אלה דברים קטנים שישנו את נתיבן של אומות.


מעבר להיות סיפורים אלו מעניינים, במיוחד עבור אלו העוסקים במשפט בינלאומי, לסיפורים אלו גם חשיבות אקדמית. כפי שסטיבן גרינבלט וקתרין גלגר הראו בספרם בדבר Practicing New Historicism, ללימודי אנקדוטות חשיבות בחקר ההיסטורי. בעוד שהמגמה הרווחת בהיסטוריה היא שלאנקדוטות אין ערך מתודולוגי, עבור חוקרים מסוימים, יש בכוחן של אנקדוטות ל"חורר" את הנרטיב ההיסטורי ומכאן חשיבותן. כלומר יש בכוחן של אנקדוטות להאיר באור שונה מאורעות היסטוריים ובכך לערער את הסדר ההיסטורי הקיים כפי שנתפס בהיסטוריה הממוסדת. ביכולתן של אנקדוטות, כפי שניסיתי להמחיש בשתי הרשימות, להביא להבנה טובה יותר של התרחשות מאורעות היסטוריים, במקרה זה, מאורעות שהביאו להתפתחות דרמטית של המשפט הבינלאומי.


נוסף על חשיבותן המחקרית, לאנקדוטות חשיבות גם בהוראה אקדמית. בהיותן לעתים אתנחתה מבדרת, אנקדוטות יכולות להוות מכשיר דידקטי לתפיסת תשומת לב הסטודנטים, המאפשר לסטודנטים לזכור בצורה טובה יותר את החומר הנלמד והמספק חווית לימוד מהנה המחברת בין התיאוריה ובין התנהלות אנושית או מאורעות היום-יום אליהם יכולים הסטודנטים להתחבר ביתר קלות. כזו הייתה חווית הלימוד של המשפט הבינלאומי בשיעורים של פרופ' נתן לרנר ז"ל, שרשימות אלו תתפרסמנה כחלק ממאמר בכרך מיוחד של כתב העת משפט ועסקים לזכרו.

186 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול