בפסק דין מאירי נ' התאחדות לכדורגל בישראל דחתה השופטת רונן בקשה לאישור תביעה נגזרת בשם ההתאחדות לכדורגל נגד יו"ר ההתאחדות לשעבר, אבי לוזון, ובכירים נוספים בה בטענה כי גרמו להתאחדות להעביר לקבוצות כדורגל כספים מעבר ליכולתה הכספית. זאת, בנימוק שלא ניתן להגיש תביעה נגזרת בשם עמותה לנוכח פרשנות של חוק העמותות, שאינו מסדיר תביעה נגזרת, ואופייה של ההתאחדות כגוף בעל מאפיינים ציבוריים. רשימה זו עומדת על נקודות קושי בפסק הדין, המציעות כי תביעה נגזרת בעמותה קיימת בדין הישראלי כעניין הכרחי, למעשה.
היה זה משפט מותח ורב-תהפוכות. בתחילתו נמצאו המשיבים בעמדת נחיתות, מכיוון שתחת ניהולם הוציאה ההתאחדות סכומי עתק בלא מקור מוסדר היטב. בשלב מסויים הם ביצעו גירסה מקורית של התימרון המוכר כ"וועדה בלתי תלויה", בהסכמת הצדדים (ראו רשימה קודמת). לאחר פסק זמן ומאמץ ניכר להכנת דוח הוועדה חזר המשפט להתנהל, ובאי כוח המשיבים היטיבו לקדם את הטיעון שאין תביעה נגזרת בעמותה - סוגיה שהשופטת רונן העלתה בשלב מקדמי. טענה זו הכריעה, וכך נקבע שהמשפט לא היה אמור להתנהל מלכתחילה:
היעדר הוראת חוק מפורשת המחילה את מוסד התביעה הנגזרת על עמותות [צריך] להתפרש כהסדר שלילי, היינו [...] לא ניתן, במצב החוקי הקיים היום, לאפשר הגשה של תביעה נגזרת בשמה של ההתאחדות. גם אם תוצאה זו איננה משקפת בהכרח את הדין הרצוי, אין די בכך על מנת לאפשר "השלמה" של הדין מכוח היקש מהוראות חוק החברות.
פסק הדין פורס באריכות את הטעמים למסקנה זו. בין היתר, נאמר כי "אין פסק-דין המתייחס ישירות לשאלת האפשרות להגיש תביעה נגזרת בשם עמותה", אך בסמוך לכך אוזכר עניין שוקרון נ' אברג'ל, שבו הכירה השופטת ג' לוין בתביעה כזו (ראו הרשימה הנזכרת). עם כל הכבוד, ראוי היה להתמודד ביתר פירוט עם הלכת שוקרון ועם נימוקיה, ובמרכזם הקביעה הנכוחה, כי "חסימת האפשרות להגיש תביעה נגזרת, בנסיבות הייחודיות של המקרה דנן, תקנה למעשה חסינות מפני הליך משפטי בשם העמותה ומפני ביקורת שיפוטית."
קביעה זו של השופטת לוין התבססה על העובדה, שחוק העמותות מקנה לרשם העמותות סמכויות פיקוח שונות אך אינו מקנה לו כוח לתבוע בתביעה אזרחית אלא לכל היותר סמכות ליזום פירוק של העמותה. גם השופטת רונן עמדה על כך, אלא שמסקנתה הייתה שונה: "הרשם רשאי כאמור לדרוש מהעמותה להגיש תביעה, ואם נושאי המשרה בה אינם עושים כן – הוא מוסמך לפתוח בהליך של פירוק נגדה. הליך כזה מאפשר במקרים המתאימים הטלת אחריות אישית על נושאי המשרה בעמותה".
עם כל הכבוד, קשה לקבל את הטעם הזה. כעניין מעשי, איום בפירוק הוא איום סרק ברור. אין תוחלת לפירוק עמותת בית כנסת שיש בה אי-סדרים במכירת מיצוות כגון בעניין שוקרון, כשם שאין תוחלת לפירוק עמותה כגון ההתאחדות לכדורגל. די להרהר בתרחיש של מינוי כונס נכסים למימוש נכסי בית הכנסת כדי לעמוד על כך מיד. כללית יותר, ככל שיש לעמותה נכסים, ייקשה למצוא להם קונה חלופי, ועם פירוקה תקום אחרת זהה לה או שפעילותה הציבורית תושבת (השוו כאן). כך או כך, הסיכוי שהמפרים יישאו באחריות נמוך.
הקושי בשלילת האפשרות להגיש תביעה נגזרת בשם עמותה חורג מהטעם המעשי אלא הוא משפטי-עקרוני, ובו נתמקד. לכך יש שני היבטים, מושגי ופוזיטיבי, השלובים זה בזה. כעניין מושגי, אי-הכרה בתביעה נגזרת חותרת תחת אישיותה המשפטית של העמותה. עמותה היא תאגיד במשפט הפרטי, וככל תאגיד היא כשירה לתבוע. גם תביעה נגזרת תביעתה היא. שלילתה שוללת אותה ממנה, ולא מהתובע הנגזר, והופכת אותה לתאגיד "נכה" דווקא כשהיא זקוקה לכוח התביעה יותר מכל, כאשר מהרסיה ומחריביה ממנה יצאו. ניתן אף לטעון, בלא חשש להפרזה אך בלא פירוט כאן, ששלילת התביעה הנגזרת פוגעת בזכויותיה החוקתיות של העמותה כתאגיד וגם בזכות החוקתית לחופש התאגדות של עמיתיה. לעניין זה, הקניית סמכויות פיקוח לגורמים חיצוניים אינה מרפאת את הפגיעה, ויש שיטענו שהיא מחריפה אותה.
עוד צויין, שההתאחדות ממלאת משימה ציבורית בקידום הכדורגל בישראל. בית המשפט התעמק אפוא באסדרת הספורט בארץ וייחס לכך נפקות, בעקבות קו מחשבה שהציג השופט עמית בעניין שירותי בריאות כללית נ' אהרון (כוהני). לגישה זו, ככל שתאגיד "ממוקם" קרוב יותר ל"קצה הציבורי" של הציר פרטי-ציבורי, הוא נתון לפיקוח ונחלש הצידוק להכיר בתביעה נגזרת. לעניות דעתי, הדברים אינם קשורים. תאגיד הממלא משימה ציבורית ונעשה לפיכך גוף דו-מהותי כפוף לחובות נוספות ולפיקוח נוסף. ואולם, משניאותה המדינה לכך שתאגיד פרטי - חברה, עמותה, אגודה עותומנית וכו' - ימלא משימה ציבורית, היא סברה וקיבלה שזהו סוכן הביצוע למשימה על תכונותיו הסגוליות ככזה. אופי פעילותו אינו גורע כמלוא הנימה מהיותו תאגיד, מכשרותו לתבוע ומזכותו לממש כשרות זו, התלויה מאוד במנגנון התביעה הנגזרת.
שלילת מנגנון התביעה הנגזרת חותרת לא רק תחת מוסד האישיות המשפטית בדיני התאגידים אלא גם תחת עקרון האקאונטביליות בדיני האמונאות. חיוב האקאונטביליות של אמונאי הוא חלק מן "הליבה הקשה" של יחסי אמונאות, שאין להתנות עליה (ראו מאמר). בהעדרו אין ליחסים אלה שם של יחסי אמונאות, והם נעשים יחסים חוזיים לעומתיים. כיוון שתאגיד חייב לפעול באמצעות אורגנים הפועלים בשמו ולטובתו - כלומר, כאמונאים - מן ההכרח להטיל עליהם חיוב אקאונטיבליות מלא, ולשם כך התביעה הנגזרת חיונית בתכלית. נקודה זו מחדדת גם את היות האינטרס הרכושי טפל לעניין. חיובי האמונאות אינם תלויים בקיומו של אינטרס רכושי; הם נועדו להבטיח קיום תקין של משימת האמונאי, בין אם ביחס לרכוש ובין אם לאו.
מכאן - להיבט הפוזיטיבי. הפסיקה בסוגיה, ובכללה גם הלכת אהרון, מניחה כי העדר הסדר חרות משקף העדר הסדר משפטי, שאותו יש לפרש כחסר בר-השלמה או כהסדר שלילי. זו הנחה רעועה, עם כל הכבוד. תביעה נגזרת בתאגידים ללא כוונת רווח מוכרת מקדמת דנא במשפט המשווה - אשר בולט בהעדרו בפסק הדין הנרחב - והסימוכין לכך כבר נקלטו בדין הישראלי.
התביעה הנגזרת נגזרת, כידוע, מההלכה הוותיקה בעניין Foss v. Harbottle, אשר קבעה את העיקרון, שזכות התביעה של חברה שייכת לה, וגם כמה "חריגים", וביניהם התביעה הנגזרת כאשר החברה נשלטת בידי המפרים. ניסוחה של ההלכה עורר קשיים, וכניסוח עדכני שלה מקובל כיום להפנות להלכת Edwards v. Halliwell. הלכת Halliwell נפסקה ביחס לאגודה ללא כוונת רווח, והיא אכן חלה כללית על כל חברה ותאגיד ("חבר בני אדם"):
The rule in Foss v Harbottle, as I understand it, comes to no more than this. First, the proper plaintiff in an action in respect of a wrong alleged to be done to company or association of persons is prima facie the company or the association of persons itself. …
בתי המשפט שבו ודנו בתביעה נגזרת באגודות לפי הלכת Halliwell (למשל, Taylor v. National Union of Mineworkers (Derbyshire Area)), והיא מאוזכרת גם בעידן חוק החברות האנגלי, שיש בו הסדר חרות (ראו לאחרונה Sevilleja v. Marex Financial Ltd). ולמי שאולי פיהקו לנוכח האסמכתות האלה ייאמר, שזהו הדין גם בדלאוור (למשל Breedy-Fryson v. Towne Estates Condominium Owners Association).
בית המשפט העליון הכיר בתביעה נגזרת על יסוד הלכת Foss מאז פרשת מלונות נוה-ים של חוף ארסוף בע"מ נ' כהן, שבה הסתמך השופט ברנזון במפורש גם על הלכת Halliwell. יתר על כן, בפרשת ברגמן נ' "כור" חברת חרושת ומלאכה בע"מ הסתמך השופט ש' לוין על הלכות Foss ו-Halliwell בנסיבות דומות במקצת לפרשת מאירי, כאשר התיר לתקן בקשה לאישור תביעה נגזרת נגד מנהלי חברה שהוציאו מכספיה לתכלית לא מאושרת. בכך, כאמור, נקלטו הסימוכין להגשת תביעה נגזרת בעמותה ובכל תאגיד פרטי אחר עוד לפני יישומה בהלכת שוקרון.
לבסוף, נקודה ביחס לרעיון ההסדר השלילי כאפשרות פרשנית בסוגיה. בעניין אינטרקולוני השקעות בע"מ נ' שקדי ערכה המשנה-לנשיא נאור דיון מפורט ברעיון זה בהקשר סמוך ויותר מאתגר, של הכרה בתביעה נגזרת מרובה, ודחתה אותו בשתי ידיים. מסקנה זו נשענה בין היתר על התייחסות מקיפה למשפט המשווה, ובמיוחד למדינות כגון ארצות הברית ובריטניה, שבהן ההסדרים החרותים אינם כוללים התייחסות לתביעה נגזרת מרובה. "אולם, בתי המשפט במדינות אלה נקטו באופן עקבי גישה פרשנית מרחיבה ללשון החוק, שעל-פיה ההוראות הסטטוטוריות לא נועדו לקבוע הסדר שלילי, וכך הכירו, באמצעות הפסיקה, במוסד התביעה הנגזרת המרובה." דיון דומה בעניין מאירי היה עשוי להניב מסקנה דומה, ויש לקוות שכך עוד ייקבע.
תודה לעמית ששלח לי את פסק הדין עם נתינתו.
נסיים בתסכית, לע"נ השופט יהויכין פנדלוביץ' נ"ע. לא להחמיץ.
רשימה זו מבוססת על רשימה בנקודה בסוף משפט, הבלוג שלי על דיני אמונאות וממשל תאגידי. ראו זאת כהזמנה לבבית לבקר בו ולהרשם לעידכונים.