החברה הישראלית נמצאת בימים אלו בצומת קריטי. גם בלי להיכנס לשלל הנושאים המופיעים ברפורמה המוצעת במערכת המשפט, כמו פסקת ההתגברות, ביטול עילת הסבירות ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ברור שתכליתם היא החלשת עצמאותה וסמכותה של הרשות השופטת — אחת משלוש הרשויות ההכרחיות במשטר דמוקרטי לצורך איזונים ובלמים. באופן פרדוקסלי, הרפורמה משתמשת במרכיב אחד של הדמוקרטיה (שלטון הרוב) כדי לפגוע, בחיפזון בלתי מובן, במרכיבה המהותי השני, באמצעות החלשת מערכת המשפט, מבצר ההגנה מפני עריצות הרוב.
כוחו של המשפט לבדו לבלום מגמות אלו מוגבל, במיוחד כשהוא עצמו מהווה מטרה. אך טבעי, על כן, שעיקר המלאכה לאשרור החוזה החברתי הדמוקרטי מוטל על החברה האזרחית, וזו אכן מרימה את קולה בעוצמה הולכת ומתגברת בעת האחרונה.
דוגמאות לכך הן החלטותיהם של גופים עסקיים כמו בנק דיסקונט, חברת הביטוח AIG, בית ההשקעות אלטשולר שחם, מור גמל ופנסיה, חברת הסייבר וויז וקבוצת Team8 ועוד, שלא לעשות עסקים עם גורמים מפלים; התרעות של מנכ"ל בנק הפועלים מפני השלכות הרפורמה המשפטית על השוק העסקי; התרעות על בריחת משקיעים אם הרפורמה המשפטית תושלם; מחאת ההייטקיסטים; החלטתה של "פאפאיה גלובל" להוציא את כספי החברה מישראל ויוזמה דומה מצד קרנות ההון־סיכון "דיספרטיב" ו"דיספרטיב AI"; שינוי מדיניות הפרסום של קבוצת עזריאלי על מנת לאפשר מסר על חשיבות הדמוקרטיה על גבי נכס מרכזי השייך לקבוצה, ועוד.
סנוניות אלו אינן מפתיעות. ככלות הכל, תאגידים עסקיים מהווים כיום בסיס לפעילות האנושית, והם נשענים, במישרין ובעקיפין, על קיומם של זכויות אדם, בית משפט עצמאי ושוק חופשי. חוסנם של מרכיבים אלו נחוץ כאוויר לנשימה לפעילותו של המגזר העסקי, לכלכלה, למשק ולחברה. זיקה ישירה בין עקרונות דמוקרטיים מהותיים לשגשוגן של החברות עולה ממכתבם המשותף של מאות אנשי כלכלה בכירים בישראל, כמו גם מהאזהרה שהועברה לראש הממשלה על ידי נגיד בנק ישראל (המשמש על פי חוק כיועץ לממשלה בעניינים כלכליים, לרבות לעניין צמצום פערים חברתיים וצמצום האי־שוויון בחלוקת ההכנסות בחברה), כי לרפורמה המוצעת במערכת המשפט יהיו השלכות כלכליות קשות מצד הקהילה הבינלאומית.
זיקה זו, בצירוף לעוצמתו הפוטנציאלית של המגזר העסקי, מבהירה את הציפיות ממנו ליטול חלק משמעותי במאבק לשמירה על הדמוקרטיה. אופיה הקיצוני והחפוז של הרפורמה הוא קריאת השכמה למחויבותן של חברות עסקיות להירתם ולשאת את דגל הדמוקרטיה בישראל. זה טבעי ומתבקש, במיוחד לנוכח המחויבות שהמגזר העסקי מקבל על עצמו בשנים האחרונות להגן על נושאים חברתיים, ובכלל זה זכויות האדם.
ביטוי חזק למחויבות זו מהדהד בפתח ההצהרה המפורסמת בארה"ב של ארגון "השולחן העגול" משנת 2019, אשר מחדדת שלושה דגשים משמעותיים: ראשית, המטרה העדכנית של החברה העסקית המודרנית ככזו שמיועדת לשרת את כל בעלי העניין הקשורים בפעילותה של חברה, לא רק בעלי המניות. שנית, ההצהרה נוסחה על ידי ארגון המייצג את התאגידים המשמעותיים בכלכלה האמריקאית, והיא מייצגת את הסנטימנט העסקי־חברתי בעת הזאת. ושלישית, ההצהרה מכפיפה את תכליתו של המגזר העסקי לעקרונות ליברליים ודמוקרטיים של כבוד האדם וחירותו.
לצד ההצהרה ניתן להזכיר גם את המניפסט של דאבוס מ–2020, שמדגיש את התהוותו של קפיטליזם חדש, שזכויות האדם שזורות בו, ואת הנחיות האו"ם משנת 2011, אשר מדגישות את מחויבותם של תאגידים עסקיים לזכויות אדם, שאומצו גם על ידי ה־OECD. יוזמות אלו ויוזמות נוספות מהוות מרכיב מרכזי בתפישת האחריות החברתית התאגידית אשר מחלחלת כיום כדבר שבשגרה לכל תאגיד עסקי ככוכב הצפון להתנהלותו ברמה האסטרטגית, המשפטית, המימונית והתדמיתית, וממסגרת את תכליתן הדואלית של החברות: עסקית וחברתית.
באקלים תאגידי זה בישראל ובעולם, שבו מודגשת המטרה של החברות להגשמת ערך משותף, קשה לחשוב על מכנה משותף חברתי ועסקי רחב ובסיסי יותר, כעקרונות הדמוקרטיים. בשעה זו, לפיכך, שבה ישראל ניצבת לפני משבר דמוקרטי שכמוהו לא היה בכל 75 שנותיה, מכנה משותף זה צריך לעמוד בראש סדר היום התאגידי של כמעט כל חברה הפועלת בישראל. חשוב שקולו של המגזר העסקי יישמע ביתר שאת, ביחד ולחוד, כעמוד האש לפני המחנה, לצורך הבטחת המשך קיומם בישראל של העקרונות התשתיתיים שנקבעו אצלנו כבר במגילת העצמאות.
* המאמר פורסם במדור דעות בעיתון הארץ, 14.2.2023